fbpx

אברהם ליפשיץ

מאמר השבוע

התפילה- המשמעות שמעבר למציאות

שתפו את הכתבה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

להתפלל – זה לראות בתוך המציאות היומיומית את החלום, את מה שמעבר למה שאני רואה. כך בשיר של זלדה: "השמש האירה ענף לח, ועלים של זהב צדו האישונים. עלי זהב שנסעו לילה ויום בתוך דם ליבי, שינו תבניתם. וכאשר הגיעו עד הנשמה, עד ידידותה, הפכו לאותות רחוקים של אור, ורמזים משמיים מופתים עתיקים".

"ענף לח" – מראה שגרתי מאוד, סתמי מאוד, שכולנו נפגשים בו בכל יום, הופך בידי זלדה ל"אותות רחוקים של אור" ול"רמזים משמיים". אפשר לחיות את ה"כאן ועכשיו" ולהישאר בו. אולם האדם יכול, אם רצונו בכך, לראות את החלום שמעבר למציאות הנראית, את הסוד שמעבר לנגלה, את האור שמבעד לדומם הסתמי.

ואולי זאת כוונת דברי הרב קוק: "לפי אותו הערך שאור עולם הבא זורח בעולם הזה, באיש היחידי, בכללות העולם ובמציאות בכללותה, הכל מתעלה… כשאור עולם הבא זורח בפילוש גדול, מרומם הוא את כל ערכי החיים כולם. מאיר הוא בספרות ובשירה, בחיי החברה והמדינה, באישיות היחידה ובמשפחה" (מוסר הקודש)".

עולם הבא הוא העולם שבא, זו נתינת המשמעות מעבר למציאות הקיימת. עולם הבא – החלום, הטוב, הכוונה – כל אלה מתלווים לעולם הזה, לעולם המעשה, למציאות הקונקרטית, אז "זיו השכינה פורח בכל… ומרוממים כל נשמה".

התפילה שאנו אומרים שלוש פעמים ביום, "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים", יכולה להתפרש בשני אופנים – אפשרות אחת היא לראות בה תפילה ובקשה למשהו רחוק, חלום וציפייה לראות "בשובך לציון ברחמים", בבניין בית המקדש וכד'. אפשרות שנייה – תפילה לקב"ה לראות עכשיו "בשובך לציון ברחמים". להיות מסוגל לראות בתוך המציאות העכשווית את אתחלתא דגאולה ואת האור הגדול בשיבת ציון השלישית.

"אני ואתה נשנה את העולם", אמר המשורר, והרמב"ם כתב: "לפיכך צריך כל אדם שיראה את עצמו כאילו חציו זכאי וחציו חייב, וכן כל העולם כולו חציו זכאי וחציו חייב. עשה מצווה אחת – הרי הכריע את עצמו ואת העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשובה גדולה". אנחנו רגילים לצטט את דברי הרמב"ם האלה בתקופת הימים הנוראים, וייתכן שאז אנחנו באמת במצב הזה; אך האתגר צריך להיות כיצד "מתאספים בני מצווה ומחליטים לתקן את העולם" בסתם יום של חול. כיצד אנחנו מאמינים, מסוגלים לעצור את שגרת החיים היומיומית, להתפלל, לחלום, ולבקש – להטות את העולם לכף זכות.

צריך לחיות את האפשרות שכל הזמן, בכל שלב ובכל מעשה, יש להתנהגות שלנו השפעה על העולם כולו. תובנה זו קיימת כאשר אדם מחונך לחיי שליחות. כשתפיסתו היא שהוא נולד דווקא בדור הזה, בתקופה הזו, במקום הזה – וכנראה יש לו ייעוד ותפקיד למלא בחייו. בבסיס המוכנות לחיות חיים אידיאליסטיים נמצאת ההנחה שאפשר וצריך "לתקן עולם במלכות ש-די".

 

**

אברהם ליפשיץ, ראש מינהל החמ"ד

שיתוף ב facebook

שתפו את הכתבה

למאמרים נוספים

על יצירת סמכות והצבת גבולות

שתפו את הכתבה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

במאמרו בעלון שבת בשבתו, מביא הרב גורדין דוגמה, הלקוחה מעולם הכדורסל:

"מי תלה את הכתבה?' תמהו בצדק מספר תלמידים. כתבה על שחקן כדורסל מארצות הברית שעלה לשחק עם 38.5 מעלות חום לא אמורה להיות תלויה על לוח המודעות של הישיבה. ידו של אחד התלמידים כבר הושטה לתלוש את הכתבה, כשלפתע שם לב לשורה שהוסיף תולה המודעה האלמוני בכתב ידו. בכתב יד קטן וצפוף, האופייני רק לראש הישיבה, הרב אהרן ליכטנשטיין, נכתבה ההערה: 'אם מייקל ג'ורדן יכול לעלות למגרש עם חום גבוה, גם אנחנו יכולים לעלות לבית המדרש עם כאב ראש'. הרף הגבוה שיש להעמיד לתלמיד ולעצמנו, הדרישות הגבוהות למיצוי סגולותיו של התלמיד, הם חלק מהותי מעבודת החינוך שלנו'.

אני מבקש 'להתכתב' עם הדברים המצוינים שכתב הרב גורדין:

א. חשיבות הגבולות. משל הפרפר והגולם יוכל לסייע לנו להבין את החשיבות של הצבת הגבולות, הגדרת הכללים הברורים והתקנון המסודר. במשל זה ניתן לראות את הקליפה בה נתון הגולם כגבול. פריצת הקליפה היא אתגר, אך היא מצמיחה ומחזקת את שרירי הכנפיים. ההתמודדות המתמדת מהווה את הרף שיש להעמיד לכל אחד, והיא מחייבת את התהליך שיש צורך לעבור. כמו הקליפה, גם הגבולות הם הכרחיים לבניינו האישי של כל אדם. הגבול משמש לחיזוק ולבירור, הוא מסייע ליכולתו של האדם להתגלות ולהגיע למיצוי מלא יותר. דווקא דרך הגבול, דרך המפגש עם המסגרת ולעיתים אף דרך ה'מלחמה' איתה וההתנגדות כלפיה – מתגלים כוחות הנפש באופן שלם יותר.

ב. אמון. בכך שאין מסייעים לגולם לצאת מהקליפה אלא מניחים לו לעשות זאת בעצמו, משודר אמון כלפיו שהוא מסוגל להצליח בעבודה הקשה של שבירת הקליפה. יש בכך העברת אחריות לגולם, המאפשרת לו להיות עצמאי ולפתח את שרירי הכנפיים: 'אתה תעשה את זה, זה שלך ובאחריותך'.

ג. דרישות מן התלמיד. פרופ' י. פרנקל כתב באחד מספריו שאילו התלמיד יכול היה לנסח את ה'דיברות' שלו, היה כותב כך בשלט גדול מעל הלוח:

אל תעניק לי – תוציא ממני.

אל תענה לי – תציב לי שאלות.

אל תקל עלי – תכביד באתגרים.

אל תרגיע – תגרה את סקרנותי.

אל תפתור לי – תאפשר לי להתלבט ("מעיין מתגבר ושמו אדם").

ד. סמכות. 'חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ, וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר' (משלי י"ג, כ"ד). אין הכוונה כאן לייסר ממש; זוהי אמירה על הצורך בסמכותיות. הילד חייב ציר לנוע סביבו. הסמכות לא נועדה למנוע חופש חלילה, אלא לאפשר חופש. הסמכות של האבא נטועה בד בבד באהבה הגדולה לילד. חשוב לציין שהסמכות אינה באה להסיר את האחריות מהתלמיד, היא רק באה לומר: 'דע לך, יש סולם ערכים והוא כזה וכזה'. בניית סולם הערכים היא באחריותו של המחנך, אך כל השאר – הטיפוס בסולם הערכים ועבודת ההפנמה שלהם, הם באחריות התלמיד.

ה. אהבה. כשם שהגבול והאמון נובעים מאותו מקום, כך גם הסמכות והאהבה. החינוך איננו בנוי רק על סמכות הורית. אין חולק שילדים זקוקים להכוונה חינוכית, אבל זה איננו הצורך הבלעדי שלהם; יש להם צרכים נוספים. הם זקוקים לחום ולהערכה, הם צריכים להרגיש שיש משמעות לקיום שלהם ושהם חשובים לסביבתם הקרובה. תפקידם של ההורים להעביר להם את התחושות החיוביות האלו. כך גם נוהג הקב"ה כלפינו, עמו וצאן מרעיתו: הקב"ה דורש מאתנו לציית למצוותיו וזאת מתוך אהבה גדולה אלינו. התורה גדושה בביטויים המעידים על אהבה זו ועל מעלתנו הגדולה בעיני ה'.

ו. רף גבוה ומשמעת עצמית. סמכות, גבולות וחופש משיקים זה לזה ומחייבים לחזק את הרף הגבוה אותו אנו מעמידים בפני עצמנו ובפני תלמידינו.

 

בספרו 'זמן של חירות' השכיל הרב שג"ר להצביע על ההבדל בין הסמכותיות המערבית לבין זו הנמצאת בעולמנו: 'בבית היהודי האב אינו נציג החברה או דמות כופה, אלא סמכות המעניקה ביטחון, ונושא המסורת המעניקה לו את סמכותו… לא כסמכות כופה הניצבת נוכח הבן, אלא כסמכות ואכיפה. האב כאן איננו 'אחר' המנוכר לבן אלא המקור שלו… דמותו היא המסורת!' ("זמן של חירות" עמוד 125-124).

ההגדרה המדויקת של הרב שג"ר מאפשרת לנו להעמיק בהבנת משמעות הסמכות בעולמנו החינוכי. זו סמכות המהווה מקור, זהות וביטחון, מרכז המעצב את העולם. זוהי סמכות שותפה ולא מנוכרת חלילה, סמכות היוצרת הזדהות ושייכות. האב / המחנך הואהוא המסורת בעצם היותו, באורח החיים שלו. כמה נפלא וכמה מחייב…

אברהם ליפשיץ, ראש מינהל החמ"ד

 

שיתוף ב facebook

שתפו את הכתבה

למאמרים נוספים

רטוריקה במנהיגות

שתפו את הכתבה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב facebook

שתפו את הכתבה

למאמרים נוספים

מאמרים נוספים:

על יצירת סמכות והצבת גבולות

במאמרו בעלון שבת בשבתו, מביא הרב גורדין דוגמה, הלקוחה מעולם הכדורסל: "מי תלה את הכתבה?' תמהו בצדק מספר תלמידים. כתבה על שחקן כדורסל מארצות הברית

קרא עוד »
גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן