fbpx

משנים כיוון: פונים מהחוץ פנימה

שתפו את הכתבה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

כאשר חינכתי את כיתה א' בשנתי הראשונה כמורה, הייתה זאת תקופה מורכבת בחיי. אחת האחייניות שלי, בת שמונה, הייתה חולה מאוד בסרטן באותם ימים. זכור לי שבשנה הזו היינו מתפללים מדי בוקר בכיתה, בליווי הגיטרה שלי, ובכל בוקר התפילה הייתה נאמרת בהתלהבות, בשירה ובדבקות שעוררה בי חוויה של התעלות ממש. לקראת אמצע השנה נפטרה האחיינית שלי מן המחלה. חודשים אחר כך, כשעלינו לכיתה ב', הבקרים שלנו נראו אחרת; התפילה שלנו, אותה תפילה של שירה וגיטרה, הייתה נעשית כשהילדים מפוזרים, מפטפטים בלי סוף ודעתם מוסחת, והיה חוסר חשק כללי להשתתף בתפילה. הייתי מוצאת את עצמי מעירה לתלמידים על שקט, מבקשת שוב ושוב לפתוח את העמוד הנכון בסידור, להשתתף באמירת הפסוקים ולתת כבוד לתפילה. ובעיקר מצאתי את עצמי בחוסר רצון לפתוח עוד בוקר בצורה כזאת, שכן התמודדות עם בעיות משמעת לא הייתה עניין שהעסיק אותי בשאר חלקי יום הלימודים.

פניתי לרכזת היהדות שלנו דאז ושאלתי אותה מה עושים כשהתלמידים לא מגלים שום עניין בתפילה והמורה נדרש להתאמץ מעל ומעבר כדי שהיא תתקיים. אותה רכזת, אישה נבונה ורגישה במיוחד, הסתכלה עליי ושאלה: "איפה את עומדת היום ביחס לתפילה?" אני עדיין זוכרת את המבוכה שחשתי בעקבות השאלה שלה – מעין בלבול והדיפה מחשבתית של "מה הקשר עכשיו אליי ולמקום שלי מול התפילה?"

מהר מאוד הבנתי שאני עצמי עברתי תהליך אמוני לא פשוט ביחס לתפילות שלי לבורא עולם, ולאחר חודשים ארוכים שבהם התפללתי "לשווא" לרפואתה של אחיינית שלי, משהו בי נשבר ואיבד את הרצון, את הצינור.

נוכחתי לדעת שבלי לבטא את המקום שאני נמצאת בו במילים, הבאתי אותו איתי לכיתה ובעצם לכל מקום. כי הרי תפילה היא עבודה שבלב. וגם אם אתאמץ מאוד להיות ב"עשייה" של תפילה, הלב שלי לא היה מכוון, ודרך תלמידיי קיבלתי שיקוף לחוסר הכיוון שאני שרויה בו.

*

בית הספר שבו אני עובדת הוא בית ספר משלב, כלומר משלב בתוכו תלמידים ומורים מקשת החברה היהודית, מחילונים ועד דתיים, כולל אנשים שאינם מגדירים עצמם כך או כך, ואלה שבאמצע. ואולי בגלל זה היה לי המרחב הפנימי לנוע, לשאול ולברר את עניין התפילה בחינוך ואת עניין החינוך לתפילה. אני אומרת "פנימי" כי בבית ספרנו יש נהלים ברורים מאוד בכל הנוגע לתפילה: עד כיתה ג' כל התלמידים מתפללים בבוקר, מתוך הנחה שבגילי היסוד כלל ילדי ישראל נדרשים להכיר, להתנסות ולשנן את הטקסטים של התרבות היהודית – בין אם הם מאמינים בהם ובין אם לאו. בגילי היסוד הילדים בונים תבניות ערכיות ובשלב הזה הבחירה איננה אפקטיבית, שכן ללא היכרות עם הטקסטים איך יוכלו לעשות בחירה מושכלת? מכיתה ד' התלמידים רשאים לבחור – בהסכמת הוריהם – אם ללכת לתפילה בבוקר או ל"שיח" שאמור להיות אלטרנטיבה רעיונית לתפילה ולקיים איכויות דומות לה – הקשבה פנימית, תקשורת בין אישית, התבוננות, יצירה וביטוי.

הנקודה המשמעותית שאליה הגעתי במהלך שנות הבירור הללו היא שתפילה היא אבן יסוד בחינוך הממלכתי-דתי, ואין עליה עוררין. בד בבד – אבן היסוד הזו מזמינה ואף מחייבת את כל השותפים לה לנהל איתה מערכת יחסים כנה, דינמית ומלאת חיים. במילים אחרות – ברור שמתפללים בכל בוקר. אבל השאלות צריכות להישאל כל הזמן – הן מצד התלמידים והן מצד המורים: ואם אין לי חשק? ואם אני לא מאמין בזה? ומה בנוגע לתפילות אישיות במקום התפילה ה"אוטומטית"? וכמה לשנן? ובאיזה קצב ואילו הספקים? השאלות הללו מקומן לעורר מחדש את הלב לכיוון, לדיוק, לבירור – שוב, שלנו המורים בדיוק כמו של התלמידים. כי כשאין הלימה בין הלב של איש החינוך לבין עשייתו (בכל עבודה, אגב, אך על אחת כמה וכמה בעבודת הלב), הרי שאין הלימה בין הרצונות. ומהי תפילה אם לא רצון?

נדמה לי שהתנועה של אנשי החינוך בנוגע לסוגיית התפילה צריכה להשתנות מתנועה כלפי חוץ – להכריח, להכיל, לזרום, למנן, לתנועה כלפי פנים – איפה אני ביחס לתפילה ואיך אני משאירה אותה בחיים שלי?

 

**

עטרת תמר סקולניק, מורה ומחנכת בביה"ס אח"י תקוע.

nemashim04@gmail.com

שיתוף ב facebook

שתפו את הכתבה

למאמרים נוספים

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן