fbpx

שתיית יין בפורים

שתפו את הכתבה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

הגמרא (מגילה ז:) אומרת שיש חובה לשתות יין בפורים עד שמגיע לשכרות:

אמר רבא: מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי.

האם אכן ישנה חובה שכזו? דבר זה נראה משונה, ולא מתאים לדרך היהודית המקובלת, שבה שומרים על צלילות הדעת בכל מצב.

לאחר קביעה זו בגמרא, ממשיכה הגמרא ומספרת, שרבה ורבי זירא עשו יחדיו סעודת פורים, והתבסמו ביין. מתוך שכרות, קם רבה והרג את רבי זירא. מאוחר יותר הבין רבה את אשר עשה, ביקש רחמים והחיה את רבי זירא. שנה לאחר מכן שוב רצה רבה לעשות סעודת פורים עם רבי זירא, אולם רבי זירא סירב, כיוון שלא סמך על כך ששוב יתרחש נס ורבה יצליח להחיות אותו.

במבט ראשון, יש סתירה ברורה בין המימרא ובין הסיפור שאחריה. המימרא קובעת חובה להשתכר בפורים, ואילו המשמעות הפשוטה של הסיפור היא שיש סכנה גדולה בשכרות, ובפשטות המסקנה היא שאין להשתכר בפורים, מחמת הסכנה.

שיטות הראשונים

יש מן הראשונים שהשמיטו את הסיפור והביאו רק את החובה להשתכר (רי"ף שם; רא"ש מגילה א, ח), וכך פוסק השולחן ערוך (תרצה, ב). אך גם לפי שיטתם לא ברור שמשמעות ההלכה היא שצריך להשתכר עד אובדן הדעת.

רוב הראשונים סבורים שהסיפור מסייג את הדין שבתחילת הסוגיה: יש אומרים שהסיפור מלמד שדברי רבא נדחו, ואין לשתות יין עד כדי איבוד הדעת (רבנו אפרים, הובא בבעל המאור ג: מדפי הרי"ף). רוב הראשונים סבורים שאמנם יש חובה לשתות יין, אולם זוהי חובה מצומצמת בלבד. למשל, הרמב"ם (מגילה ב, טו) פוסק שצריך לשתות יין עד שיירדם, וכך מקיימים את חובת "עד דלא ידע" (ולא עד כדי איבוד הדעת לגמרי). דוגמה נוספת: התוספות (מגילה שם ד"ה דלא) כותבים שהשתייה צריכה להביא את האדם למצב שבו הוא מתבלבל במילותיו ולא יודע לומר "ארור המן" כראוי. גם הרמ"א (שם) פוסק שכל אדם צריך לשתות מעט יותר ממה שהוא רגיל בכל יום, ומתוך כך יירדם, ובזה יצא ידי חובתו, "ואחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוין לבו לשמים", וכן כתבו עוד פוסקים (משנה ברורה ס"ק ה, ועוד).

נמצא, שרבים מן הראשונים והפוסקים הבינו באופן ברור שאין לבאר את המימרא כפשטה, ואין להשתכר בפורים עד כדי אובדן הדעת. הטעם לכך הוא כדברי המאירי (מגילה שם): "אין אנו מצווין להשתכר ולהפחית עצמנו מתוך השמחה, שלא נצטוינו על שמחה של הוללות ושל שטות אלא בשמחה של תענוג, שנגיע מתוכה לאהבת השם והודאה על הנסים שעשה לנו".

הלכה למעשה

במציאות בימינו, שתיית אלכוהול והגעה לשכרות עלולות להביא לנזקים נפשיים, חברתיים ובריאותיים, ויש פריצות גדולה בתחום זה. לכן, ראוי שלא לשתות יין, פרט לכמות קטנה – בישום מועט. כל אחד ינהג באופן שבו השתייה המועטת תביא אותו לתוספת רוחניות ולהתקדמות בעבודת ה', ולא להתנהגות בזויה; לשחרור מועט של המסגרים והמיצרים הפנימיים, המביא לידי קדושה, ולא לשכרות המביאה לידי ביזיון. כאשר ישנו ספק – עדיף שלא לשתות כלל, או לשתות מעט מאוד, ולנהוג כשיטות המסתפקות בשתייה מעטה מאוד של יין.

נשים צריכות להיזהר משתיית יין אף יותר מגברים, כיוון שתהליך פירוק האלכוהול בגופן איטי יותר (בגלל כמות נמוכה יותר של האנזים המפרק יין (אלכוהול דהידרוגנז (ADH)), והימצאות אחוזי שומן גבוהים יותר (בממוצע) מאשר אצל גברים).

האדמו"ר מסלונים, בעל הנתיבות שלום (פורים, עמ' נז), כותב שפורים מאפשר לנו להגיע ליסוד הפנימי גם ללא שתיית יין. הוא מדקדק, שבגמרא לא כתוב שאדם צריך להשתכר ביין, אלא "בפוריא" – בפורים, ואפשר להבין שהכוונה היא שניתן להתבשם מכוח יום הפורים עצמו, וגם ללא יין ניתן להגיע לקרבת א-להים "דלא אמרו לבסומי ביין אלא בפוריא – שישתכר מהפורים עצמו, בחינת "שכורת ולא מיין", כי אם מכל הגילויים הנשגבים של פורים…".

 

**

הרב יוסף צבי רימון, רב שכונת אלון שבות דרום, נשיא עמותת "סולמות" ויו"ר עמותת 'לאופק'. ראש בית המדרש של 'המרכז האקדמי לב'.

rimonim613@gmail.com

שיתוף ב facebook

שתפו את הכתבה

למאמרים נוספים

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן