שביל הזהב

שתפו את הכתבה

Share on facebook
Share on google
Share on twitter
Share on linkedin

מהו האיזון הנכון כיום בין סמכות לחברות, ביחסי מבוגרים וצעירים בכלל ויחסי מורים ותלמידים בפרט?

משפט חשוב נחרט בזיכרוני לפני שנים, בתקופה שבה עסקתי בהכשרת מדריכים בשנות העשרים לחייהם, לעבודה עם בני נוער בני 15-16 מחו"ל. "הנוער לא צריך אתכם כחברים. יש להם חברים רבים סביבם. הם לא זקוקים לחבר או חברה נוספים. הם צריכים אתכם כמדריכים הטובים ביותר. זכרו זאת!"

את הדברים אמר רכז התוכנית, והם מלווים אותי שנים רבות.

בני הנוער היום בכלל, והתלמידים במסגרות הפורמליות בפרט, זקוקים להמון כישורים מהמבוגרים ומהמורים שלהם. המורים יכולים לשחק תפקיד חשוב ביותר בחייהם של התלמידים ולהעניק להם כלים ומיומנויות, הרבה מעבר לידע, שינון וציון טוב במבחני מיצ"ב ובגרות.

מורים ותלמידים שולחים מסרים זה לזה באופן תמידי, כל יום. באופן מודע ולא מודע נשלחים מאות מסרים ביניהם בכל יום. מורים מדברים הרבה. מאוד. אבל הדיבור, המלל, הוא רק חלק מהתקשורת בכיתה. מורים חייבים להיות מודעים למסרים שמועברים לתלמידים ושמגיעים מהם בשפת הגוף, הכוללת בין השאר הבעות פנים, מחוות ידיים, אינטונציה, קשר עין, לבוש, תנוחות עמידה וישיבה וביטחון עצמי, וזאת משתי סיבות:

  1. כדי לקלוט טוב יותר את כל מה שהתלמידים משדרים אליהם.
  2. כדי להעצים את היכולות לשלוח מסרים חיוביים, שיחזקו את יכולותיהם הלימודיות של התלמידים, ועם זאת להיות מודעים למסרים השליליים שימנעו מהתלמידים להתקדם לימודית.

מורים יכולים להניע את תלמידיהם להגיע ליכולות לימודיות וחברתיות טובות יותר באמצעות קרבה לתלמידים, הישענות קדימה כלפיהם, הנהון הראש, הבעות פנים חיוביות ועידוד בקול ובכך להעצים את ביטחונם האישי, את הדימוי העצמי שלהם ואת מיקומם החברתי. כמו כן, עם ידע, ניסיון ותרגול, המורה יכול להעצים את יכולותיו בשליטה בכיתה, בהתמודדות עם קשיים ובתקשורת עם ההורים.

התלמידים זקוקים למורים שיעניקו להם כלים לחיים, לא לעוד חבר או חברה.

והעיקר? "לאנשים לא אכפת כמה אתה יודע, עד שהם יודעים כמה אכפת לך".

 

צבי אופיר, מורה ומרצה בכיר להקניית כלי-הצלחה בשפת הגוף לנוער, למבוגרים, לארגונים ולחברות באמצעות הרצאות, סדנאות וקורסים.

Share on facebook

שתפו את הכתבה

למאמרים נוספים

התפילה- המשמעות שמעבר למציאות

להתפלל – זה לראות בתוך המציאות היומיומית את החלום, את מה שמעבר למה שאני רואה. כך בשיר של זלדה: "השמש האירה ענף

משנים כיוון: פונים מהחוץ פנימה

כאשר חינכתי את כיתה א' בשנתי הראשונה כמורה, הייתה זאת תקופה מורכבת בחיי. אחת האחייניות שלי, בת שמונה, הייתה חולה מאוד בסרטן

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן