fbpx

כבוד וסמכות

שתפו את הכתבה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

זה היה לפני שבע שנים. חזרנו מחופשת פסח אל אווירת סוף שנה נוראית, חינכתי אז כיתה ט', ובסוף כל שיעור הגיעה אלי מורה אחרת שיצאה מהכיתה עם דמעות בעיניים.

תחושת השפלה, שלא לדבר על ה"חומר" שנשאר בתיק המורה והעלה עובש בצידי דפיו מהאדישות שהופגנה שם מהתלמידות.

נשארו רק חודש וחצי לסיום הלימודים, החלטתי לארגן ישיבת צוות לכיתה שלי. נשמעו קולות שחבל על הזמן, זה סוף שנה, עוד מעט זה נגמר, אבל אני לא יכולתי לחשוב שעוד מורה אחת יוצאת מהכיתה בתחושה כזו.. שחודש וחצי הולכת להיות חגיגה חסרת תכלית.

התכנסנו כולם בערב- עייפים.. מיואשים, מחפשים תקווה, מחוקקים חוקים חדשים, דנים על חוק כזה ואחר.. והתחושה היא שאנחנו מסתובבים סחור סחור מסביב ולא מגיעים..

עד שדפק על השולחן אחד המורים והמילים שלו חוללו מהפך אצל כולנו.

כזה מהפך- שהתלמידות בסוף אותו שבוע שאלו אם הייתה עליהם ישיבת צוות כי הן.. מרגישות שהן לומדות בימים האחרונים.

ומה היה הסוד שנאמר שם בחלל האוויר? סוד פשוט:

לא להתבלבל. אנחנו המורים. אנחנו בעלי הסמכות. הבנות זקוקות לסמכות הזו כמו אוויר לנשימה.. כמו ילד לחגורת בטיחות, כמו עוד כל כך הרבה דברים שלכאורה חונקים ולכאורה לא נעימים אבל הם מקור חיים, מקור בטחון, מקור של שיגרה רגועה.

ויצאנו בהחלטה פשוטה. רגע לפני שאנחנו נכנסים לכיתה אנחנו עוצרים. מזכירים לעצמינו בנחת שאנחנו בעלי הסמכות ושהן זקוקות לסמכות הזו. הן צריכות להקשיב לנו וזה בשבילן. וזה עבד.

כשאנו בתוכנו שלמים עם היכולת שלנו להוות סמכות,

כשאנו מגיעים אל השיעור בתחושת רוגע (רוגע שנובע גם מהכנת שיעור כזו שאנו מרגישים בה בטוחים). יש בנו כבוד גדול אל מי שמולנו, אמון בסקרנותו וביכולותיו, והוא מרגיש את זה..

 

נעמה פרנקל, ראש מדרשת לינדנבאום לוד, מורה באולפנת צביה לוד ומנחת השתלמויות וקהילות מורים מטעם 'לב לדעת'.

שיתוף ב facebook

שתפו את הכתבה

למאמרים נוספים

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן